פסק-דין בתיק רע"א 2397/12

השופט י' עמית:

           בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לפירוק מרכז (כב' השופט סגן הנשיא א' שילה) מיום 15.2.2012, בגדרה נדחתה בקשה לצו מניעה ומתן הוראות להחרגת דירת המבקשת ממסת נכסי הכינוס.

1.        ביום 10.7.2011 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי מרכז המרצת פתיחה בגדרה עתרה לפסק דין הצהרתי לפיו היא זכאית להירשם כבעלת זכויות בדירה ברחוב שמעון אבידן 18 בחולון, בבניין הנבנה על ידי חברת בני בנני חברה לבניין בע"מ (בפירוק) (להלן: החברה). הבעלים של החברה, מר בני בנני, הוא קרוב משפחתה של המבקשת (דוד של חתנה).

2.        המבקשת טענה בהמרצת הפתיחה כי ביום 1.5.2008 נחתם בינה לבין החברה הסכם לרכישת הדירה בבניין שנבנה בעסקת קומבינציה שנערכה בין החברה לבעלי הקרקע, הם המשיבים 7-2. ההסכם בא לידי ביטוי בטופס "התחייבות לרכישת דירה" עליו חתומים המבקשת והחברה, והוסכם בין הצדדים כי חוזה מפורט ייחתם בהמשך. המבקשת שילמה עבור הדירה 1,000,500 ש"ח, ונותר סכום של 200,000 ש"ח שהיה אמור להשתלם על ידה במעמד קבלת החזקה בדירה בחודש נובמבר 2009. הסכם מפורט לא נחתם בין הצדדים, לא נרשמה לטובתה של המבקשת הערת אזהרה והיא לא קיבלה כל בטוחה כנגד הסכומים ששילמה. לימים נקלעה החברה לקשיים, ועו"ד ארז חבר מונה כמנהל המיוחד לחברה. לטענת המבקשת, המנהל המיוחד לא הכיר בזכויותיה בדירה והודיע לה כי עליה להגיש תביעת חוב כאחד מנושי החברה. בתביעתה בהמרצת הפתיחה עתרה אפוא המבקשת להצהיר על זכויותיה בדירה.

3.        מאחר שבמקביל התקיים דיון בבית משפט של פירוק (בפני כב' השופט שילה), קבעה הנשיאה ה' גרסטל כי על המבקשת לעתור לבית משפט של פירוק לקבלת סעד זמני למניעת מכירת הדירה, ובינתיים יעוכבו ההליכים בהמרצת הפתיחה והדירה לא תימכר עד להחלטה אחרת.

           המבקשת פנתה לבית משפט של פירוק בבקשה למתן הוראות למפרק הזמני להחריג את הדירה מושא הבקשה ממסת הנכסים של הפירוק, ולמתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד. בבקשתה חזרה המבקשת על טענותיה בהמרצת הפתיחה, ובית המשפט הורה למשיבים להגיש תגובתם לבקשה.

4.        ביני לביני התקיים בפני הנשיאה גרסטל ביום 4.12.2011 דיון בעניין צו המניעה הזמני. בית המשפט נמנע מלהכריע בסוגיה, מאחר שהעניין תלוי ועומד בבית משפט של פירוק, אך התיק נקבע לישיבה נוספת ליום 8.1.2012 לשם חקירת המצהירים. עם זאת, צויין בהחלטה כי לא ניתן צו מניעה - ובכך למעשה בוטל צו המניעה שניתן קודם לכן - ונדחתה בקשתו של ב"כ המבקשת לעיכוב ביצוע. בהמשך, הועבר הטיפול בהמרצת הפתיחה לשופטת עירית וינברג-נוטוביץ, ובדיון ביום 8.1.2012 הורה בית המשפט על השלמת תצהירי עדות ראשית והדיון נקבע לישיבת ההוכחות ליום 5.4.2012, תוך שבית המשפט מסב תשומת לב המבקשת כי יש לקבל אישור להגשת התובענה בתיק הפירוק.

5.        וחזרה לתיק הפירוק. ביום 14.2.2012 התקבלה תגובת הכנ"ר לבקשת המבקשת, ולמחרת ניתנה החלטתו של השופט שילה בפתקית כהאי לישנא:

"המבקשת לא הוכיחה זכויותיה בדירה ולטובתה לא נרשמה כל הערת אזהרה. לפיכך אין מקום להחריג את זכויות המבקשת לעומת הנושים האחרים. על המבקשת להגיש תביעת חוב ככלל הנושים בהתאם לדיני הפירוק. הבקשה לצו מניעה זמני ומתן הוראות להחרגת דירה ממסת נכסי הכינוס נדחית".

6.       על החלטה זו נסבה בקשת הרשות לערער, כאשר ביני לביני הגישה המבקשת בקשה להמשיך את הדיון בהמרצת הפתיחה. הבקשה נדחתה בהחלטתה של כב' השופטת וינברג-נוטוביץ, מאחר שלא ניתן להמשיך בהליך משניתן צו פירוק לאור סעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (החלטה מיום 25.3.2012).

7.       בבקשת רשות הערעור טענה המבקשת כי בית משפט של פירוק שגה משדחה את בקשתה להחרגת הדירה ממסת נכסי הכינוס. נטען כי למבקשת קמה זכות שביושר בדירה, וככל שהיא עומדת בתחרות עם בעלי הקרקע היא גוברת על זכותם מאחר שרכשה את הדירה בתום לב ושילמה את מרבית הסכום עבורה. המבקשת הדגישה כי לא ניתן לה יומה בבית המשפט ועד היום לא התקיים דיון הוכחות בעניינה. המבקשת טענה כי היא נותרה ללא קורת גג לאחר שנתנה אמונה בחברה ובבעליה, וכי יש ליתן לה עדיפות בהליך כינוס הנכסים. בד בבד עתרה המבקשת למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לבצע כל דיספוזיציה בדירה לאור סיכויי הערעור ומאזן הנוחות.

8.       המשיבים התנגדו לבקשת רשות הערעור ולמתן צו מניעה. בתגובת המנהל המיוחד (אליה הצטרף הכנ"ר) נטען, בין היתר, כי הטופס עליו חתמה המבקשת והחברה אינו מהווה הסכם מחייב על פי דיני החוזים, מאחר שנכתב בו כי הוא מהווה רישום עזר פנימי של החברה ואינו מחייב את החברה בכל צורה שהיא, וכי רק חוזה רכישה חתום ע"י מורשה החברה יש בו כדי ליצור התחייבות מצד החברה; כי המכירה הנטענת היא פיקציה ולא הייתה ולא נבראה (נטען כי הקבלות שהוצגו אינן מהוות אסמכתא לתשלום מאחר שהוצאו על ידי בנני, בעל החברה המצוי בהליכי פשיטת רגל, ולא על ידי החברה, מה שמצביע על כך שמדובר בקבלות מפוברקות ובמעשה זיוף); כי לא נרשמה לזכות המבקשת הערת אזהרה; כי העסקה לא דווחה לרשויות המס; וכי הבקשה לוקה בשיהוי רב ובחוסר נקיון כפיים. נטען, כי עיכוב מימוש הדירה עשויה לסכל את השלמת הבניין ולהסב נזק כבד לדיירים שלטובתם נרשמו הערות אזהרה, ונזק לקופת הפירוק ולבעלי הקרקע, כך שמאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת ולא מצדיק מתן רשות ערעור ומתן צו מניעה. בהמשך להחלטתי מיום 4.4.2012 נמסר בתגובת המנהל המיוחד, כי עד כה לא נעשו עסקאות סותרות בדירה וכי להשלמת הבנייה נדרש סכום של כ-12,000,000 ש"ח.

בעלי הקרקע (משיבים 7-2) הוסיפו בתגובתם, כי הסכם הקומבינציה בינם לבין הקבלן בוטל כדין לפני כשנתיים; כי הקבלן רשם הערות אזהרה לטובת רוכשים בניגוד למנגנון שנקבע בהסכם הקומבינציה, כך שהם גוברים גם על רוכשי דירות שנרשמה לזכותם הערת אזהרה וקל וחומר על המבקשת שלא נרשמה לזכותה הערת אזהרה; כי בית משפט של פירוק הכיר בכך שהסכם הקומבינציה בוטל כדין וכי למנהל המיוחד אין זכות חזקה בבניין לאור החלטתו של בית משפט של פירוק מיום 1.12.2010, כך שאין מקום למתן צו מניעה האוסר מכירת הדירה מושא הבקשה. עוד נטען למעשה בית דין בעקבות החלטת הנשיאה גרסטל מיום 4.12.2011 לפיה נדחתה בקשה למתן צו מניעה כנגד בעלי הקרקע.

משיבים 10-8 טענו כי אינם חלק מהסכם הקומבינציה וכי התקשרו עם החברה לצורך מתן שירותי בניה בלבד, ולפיכך טוענים להיעדר יריבות בינם לבין המבקשת.

9.       אקדים ואומר כי היה על המבקשת להגיש ערעור ולא בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט של פירוק, באשר בהחלטתו סיים בית המשפט את מלאכתו בבקשת המבקשת (והשוו לרע"א 627/88 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין בע"מ, פ"ד מב(4) 393, 394 (1989); ע"א 400/88 סוקול נ' כלנית ניהול ואחזקה בע"מ, פ"ד מה(2) 866, 869 (1991) (להלן: עניין סוקול); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 622 (מהדורה עשירית, 2009)). מכל מקום, משניתנה למשיבים הזדמנות לפי תקנה 410א לאפשרות כי בית המשפט יראה את הבקשה כערעור ואת תגובתם כסיכומים, ראינו לדון בבקשת הרשות כבערעור, ולקבל את ערעורה של המבקשת.

10.     מבלי לקבוע מסמרות, דומה כי בפני המבקשת עומדת משוכה גבוהה להוכיח זכויות קנייניות בדירה ולהחרגתה ממסת נכסי הפירוק, בין היתר, נוכח הספק אם המסמך עליו היא נסמכת ("טופס ההרשמה") מהווה "מסמך בכתב" כנדרש לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, ובהתחשב בכך שלא נרשמה לזכותה הערת אזהרה. עם זאת, טענותיה של המבקשת לגבי זכויותיה בדירה ותשלום מרבית התמורה, מחייבות בירור לגופו, מה שלא נעשה במקרה דנן.

אזכיר כי גם בית המשפט שדן בהמרצת הפתיחה סבור היה כי יש לקיים ישיבת הוכחות ונקבע מועד לישיבה "בין אם עד מועד זה תהיה החלטה של כב' השופט שילה ובין אם לאו" (בסופו של יום ישיבת ההוכחות בוטלה משלא ניתן אישור בית המשפט כנדרש לפי סעיף 267 לפקודת החברות). סבורני כי במצב דברים זה היה מקום לאפשר לבית המשפט שדן בהמרצת הפתיחה להשלים את בירור התביעה, ולחלופין, היה על בית משפט של פירוק לקבוע את הבקשה לדיון בפניו, כך שלא יווצר מצב בו למבקשת לא ניתן יומה.

11.     אשר על כן, מאחר שלמבקשת לא ניתן יומה בבית המשפט להוכיח את טענותיה לגבי זכויותיה בדירה, אני סבור שיש לקבל את הערעור במובן זה שהדיון יוחזר לבית משפט של פירוק, אשר יחליט אם לשמוע ראיות בבקשה או להתיר למבקשת להמשיך בהליך של המרצת הפתיחה.

בהחלטתי מיום 15.5.2012, התניתי את צו המניעה שנתבקש על ידי המבקשת בהפקדת הסך של 200,000 ש"ח עד ליום 3.6.2012, באשר גם לשיטת המבקשת עצמה, היא נותרה חייבת כספים בגין הדירה. משלא הופקד הסכום הנ"ל ולא נתבקשה הארכת מועד להפקדתו, בטל צו המניעה שניתן בשעתו לזכות המבקשת.